#separator:tab
#html:true
#notetype column:1
#tags column:5
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	קעא. באלו תנאים שותף הכותב לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו מעיד לו עליה ומדוע נצרכו תנאים אלו? 	"כששותפו קנה מידו בקנין סודר, וכשקיבל עליו אחריות דאתיא מחמתיה והיינו שאם יטרפוהו בשביל חובו שחייב לאחרים יחזיר לו הדמים. ושלא קיבל על עצמו אחריות דעלמא. בלי קבין אינו מועיל דכיון שכבר יש לו חלק בשדה והוא אומר דין ודברים אין לי על שדה זו אין זה לשון מתנה לחבירו, וי""מ משום דאמר אין לי ולא אמר לא יהא לי והרשב""ם דחה פירושם.בלי אחריות דאתיא מחמתיה הוא נוגע בעדות שמעוניין שהשדה יהיה קנוי לחבירו כדי שיטרפה בעל חובו ולא יהא לוה רשע ולא ישלם, אבל כשכתב אחריות לחבירו אינו נוגע שאם יטרפה בע""ח מחבירו ולא ישלם לו יהיה כלפיו לוה רשע ולא ישלם.<br>אם מקבל אחריות דעלמא אינו יכול להעיד כיון שהוא נוגע, שאם המערער יקח את השדה הוא יצטרך לשלם ללוקח.<br>והתוס' (ד""ה מפני) הקשו שיפסל לעדות כיון שאינו רוצה שיהיה ללוקח תרעומת עליו ותירצו שאינו נפסל בשביל כך לעדות. ועוד תירצו דאיירי במכיר בה שהיא שלו דליכא תרעומת."	בבא בתרא מג. ותוס'		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	קעב. האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנים בדייני אותה העיר. מה ביאור הברייתא, ומדוע אין הדיינים יכולים להסתלק? 	"מיירי שאמר תנו מנה לבני עירי לקנות בו ס""ת, וקרי ליה עניי עירי כיון שזו עניות גדולה שאין להם ס""ת, אין דנים בדייני אותה העיר, ואינם יכולים להסתלק כיון שנהנים בו ויוצאים בשמיעתו.<br>ואב""א שאמר תנו מנה לעניים המוטלים על בני העיר לפרנסם אין דנים אותם בדייני אותה העיר, ומיירי שלא קצוב לבני העיר כמה יתן כל אחד לעניי העיר ולכן אינם יכולים להסתלק דכל זמן שיש מן המנה בעין לא יתנו הדיינים כלום. ואב""א שקצוב כמה יתן כל אחד ואפ""ה מעונינים הדיינים שינתן המנה לעניים כיון שכל זמן שיש לעניים מעות אין גובים כלום."	בבא בתרא מג.		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	קעג. כיצד אמרה הגמי וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו והרי בעינן תחילתו וסופו בכשרות? 	"תירצו התוס' (ד""ה וליסלקו) בשם ר""י דלא שייך תחילתו בפסול אלא כשהפסלות תלויה בגוף ואילו כאן הפסול תלוי בממון <sup>צו</sup> .<span style=""font-size: 12pt !important; color: #504f4b;"">
<br>צו.  והרשב""א הביא על שאלה זו שלשה תירוצים: הראב""ד תירץ שפסול ממון אינו פסול אלא חשד ואם מסתלקת הנגיעה תו לא הוי חשוד. ולשון אחר פי' דאם יש חשש נוגע לא חשיב כלל עד וכשמסתלקת הנגיעה אז מתחיל להיות עד והוי עד כשר מתחילתו ועד סופו. והרמב""ן תירץ שלמי שהיה פסול אינו יכול להעיד גם כשנהיה כשר, אבל בפסול ממון אותו אחד היה כשר ונשאר כשר וכשנסתלקה הנגיעה מהממון על ממון אחרים לאחרים הוא מעיד וכשר.</span>"	בבא בתרא תוס' מג.		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	"קעד. ת""ר מכר לו בית אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מעיד לו עליה מפני שאין אחריותה עליו. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? "	"לרב ששת מיירי בראובן שגזל בית או פרה משמעון ומכרה ללוי, ובא יהודה וערער שהוא שלו, ברישא אין הנגזל יכול להעיד שאין הבית של יהודה מפני שרוצה להביא עדים שראובן גזלה ממנו ויוציא מלוי, משא""כ אם יהיה אצל יהודה לא יוכל להוציא ממנו כיון שאלים מלוי או משום שבתרי ותרי משאירים אצל המוחזק. ובסיפא מיירי שמכר הגזלן את הפרה ללוקח, ולכך הנגזל יכול להעיד עליה דמיירי שכבר נתייאש, ואינו יכול להוציא מהלוקח לאחר יאוש ושינוי רשות, ואף את הדמים אינו יכול להוציא דמיירי שמת הגזלן, והיורשים וכ""ש הלוקח אינם משלמים דמים. ועי' בהערה <sup>צז</sup>. אבל במכר לו בית לא נקנה הבית ללוקח. לרשב""ם שאין קרקע נקנית ביאוש ושינוי רשות. ולתוס' (ד""ה דוקא) שאין הדרך להתייאש מקרקע.<br>עוד תירצו <sup>צח</sup> דמיירי בלוה שמכר בית או פרה שהיו משועבדים לבעל חובו, ובא אחר וערער, על הבית אין המוכר יכול להעיד משום שנוח לו שיהיה הבית ביד הלוקח כדי שיבוא המלוה לגבות ימצא אותו ביד הלוקח ויגבה ממנו. אבל במוכר פרה ואפי' שהיתה אפותיקי יכול להעיד מפני שאין המלוה יכול<br>לגבות ממנה מפני שאין קול לאפותיקי שלה. ועיי בתשובה הבאה.<span style=""font-size: 12pt !important; color: #504f4b;"">
<br>צז.  הרשב""ם כתב שמכירת הפרה היתה שלא באחריות. ופירשו התוס'  (ד""ה דווקא)  את דבריו, משום שאם היתה מכירה באחריות היה הנגזל נוגע בעדות דאע""ג דהוי יאוש ושינוי רשות יוציא הנגזל מהלוקח כיון שאין ללוקח שום הפסד שהרי יחזור על המוכר. אמנם הש""ך  (חו""מ סי' לז ס""ק כט)  כתב שאין חילוק אם המכירה היתה באחריות או לא .
<br>צח.  וברא""ש  (סי' מא)  כתב שאביי הוא שתירץ כן.</span>"	בבא בתרא מג: - מד: ותוס'		
